<h1>מחזור ויטרי סימן ש"פ</h1>
<h2>דף נה.</h2>
ומוציאין שתי תורות וקורין כיום אתמול כי יעבור. ומפטיר ותשלם כל המלאכה (מלכים א' ז') עד בהוציאי אותם מארץ מצרים. דמתוך שבסוכות היה יום חינוך הבית כשנגמר מפטירין בחג בהשלמתו. ועומדין למוסף מפני חטאינו. ופסוקי מוסף כיום אתמול. ולא יאמר ביום השני כלל לא בקריאת התורה ולא בתפילת מוסף. כי היכי דלא ליזלזלו ביה לפי שכבר העדתה וקראת אותו מקרא קדש. ולא נאה לקרותו עוד שני. שהרי כבר קראתו חמשה עשר. וכיוצא בו שנינו לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול. ת'. ורבינו אליהו היה אומ' שצריך לומ' בין בספר תורה ובין בתפילה. וביום השני. עם ובחמשה עשר יום. לפי שאנו בקיאין בקיבועא דירחא. ונניח את קרבן י"י אשר אנו יודעין בבירור שזהו יומו. ונאמר את אשר אנו יודעין בבירור שאינו יומו משום גזירה. ומה שאומ' לא שעשיתו כו'. הרבה אנו קורין בתורה שאינו מן היום. וגם בתפילה כמו כן. בכל ימי חול המועד. ונראין דבריו עיקר. ת'.
ומפטיר. יום ראשון דחול המועד הוא קורא וביום השני. וביום השלישי. שבכל מקום מפטיר עולה לחובת היום. הילכך ליקרי כאן בספיקא דיומא. והרי ספק שלישי הוא. וכן כל יום ויום דחולו של מועד האחרון קורא ספיקו של יום. שכך שנינו במסכת מגילה. ביום טוב הראשון של חג קורין [בפרשת מועדות] שבתורת כהנים. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. והאי קורין דקתני אאחרון קאי. אחרון הבא בכל מקום קורא חובת היום. דאי אכולהו ארבעה גברי קאי. א"כ יומא קמא דחול המועד קרו ד' גברי. ביום השני. ביום השלישי. ביום הרביעי. ביום החמישי. יומא תניינא. ביום הששי. ביום השביעי. ביום השמיני. א"כ בתרי יומי הוו מסקי להו לכל קרבנות החג. אלא על כורחך. באחרון מיירי. המחוייב לקרות מוספי של יום בכל מקום. ואותו אחרון קורא ביום טוב ראשון של חג בפרשת המועדות ובחמשה עשר יום. בפנחס. ומפטיר הנה יום בא לי"י (זכריה י"ד). והשאר כבר קראו תחילה קודם לזה בפרשה הקבועה ליום שור או כשב. ושאר כל ימות החג. הם חולו של מועד יהא קורא האחרון בזה בקורבנות החג בפרי החג המתמעטין והולכין. שעל זה מותר לספר מעשה מוסף היום העשוי באותו יום שהוא עומד בו. ותוספתא דמגילה [פ"ג] מוכחא הכי. דתניא בראשון קורא ובחמשה עשר יום. בשני. ביום השני. בשלישי. ביום השלישי. ברביעי. ביום הרביעי. בחמשי. ביום החמשי. בששי. ביום הששי. בשביעי. ביום השביעי. בשמיני. ביום השמיני עצרת. אלמ' לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום. ובסידרא דבריית' הכי אית'. ופירושא דמתני' מיתוקם כוותיה. בזמן שהשנים כתיקנם וישר' שרויין על אדמתן. שאין יום טוב אלא יום אחד התם איפשר להיותם נקראין כל קרבנות החג כסידרן דבר יום ביומו. ואנן דאית לן תרי יומי ובענן למיקרי ובחמשה עשר יום בתרי יומי קמאי מתוך הספק. ושני אי איפשר להזכיר ביום השני שכבר אתה קורא אותו חמשה עשר ומקרא קדש. והיאך תעשהו חול לקרותו שני. אנן הכי עבדינן שיהו כל הפרשיות נקראות בחג הואיל וקרינן חדא פרשתא תרי יומי ושני לא נזכר בהן. אמרי' במסכת סוכה [נ"ה ע"א] אביי אמ' שני ידחה. מאחר שנדחה יום השני ממקומו שהיה ראוי ליקרא ביום שני של סוכות ידחה לגמרי. ולא יאמר עוד. אלא בראשון דחולו של מועד או' גם על המוסף ביום השלישי. ובשני של חול המועד וביום הרביעי. וכן כולן. רבא אמ' שביעי ידחה שלא יהא מפסיק ומדלג הקרבנות מכסדרן. הוי קורא ובחמשה עשר יום בשני ימים טובים הראשונים. ובראשון דחולו של מועד יקרא וביום השני. דראוי לקרותו שני מספק. ולמחר ביום השלישי. וכן כולם כסדר. נמצא שביום ערבה יארע לו ביום הששי. ושוב אין מקום לו ביום השביעי. והרי כולם כל ימי החג. עבר יומו בטל קרבנו. וידחה מכל וכל. לא כדברי זה. ולא כדברי זה אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי. דולג הקורא וחוזר על עקיבו אחור לקרוא היום מה שקרא אתמול ולמחר מה שקרא היום. עכשיו לא שני ולא שביעי ידחה. ראשון דחול המועד קורא בעל המוסף ביום השני וביום השלישי. דשני ספק שלישי הוא. בשני יאמר ביום השלישי. וביום הרביעי. וביום החמשי. שלישי ורביעי ספק. בשלישי יאמר. ביום הרביעי. וביום החמשי. וביום השישי. ברביעי יאמר. ביום החמשי. וביום השישי. וביום השביעי. בחמשי. הוא יום ערבה. ביום השישי וביום השביעי. הרי (שבעה) [שביעי] נקרא ביומו ביום ערבה. ולגבי שני נמי קרי דילוג שהראוי ליאמר ביום טוב שני הוא חוזר ואומ' למחר בשלישי. ובשמיני לא יתכן לקרות ביום השביעי מחמת ספיקו של יום. לפי שאנו מקדשין אותו לקרותו שמיני עצרת. ויתחלל על פיך לחללו ולזלזלו (כשם) [בשם] שביעי.
<h2>דף נו.</h2>
ובתפילת ערבית של מוצאי יום טוב. מתפללין אתה חננתנו. כמו שמתפללין במוצאי שבת. ומבדילין על הכוס במוצאי יום טוב. וסימן י"ה. יין הבדלה. אבל אין מברכי' על המאור ועל הבשמים. דא"ר זירא יום טוב שחל להיות באמצע שבת או' המבדיל בין קודש לחול. וצריך לומ' בין יום השביעי כו'. מאי טעמ' סדר הבדלות הוא מונה. שהבדלות מן התורה הם. בין קדש לחול. ולהבדיל בין הקדש ובין החול. בין אור לחשך. ויבדל בין האור ובין החשך. בין ישר' לעמים. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. בין יום השביעי כו' היינו בין קדש לחול. אלא דבעי למיפרשיה סמוך לחתימה. ספ"ק דחולין. ת'. ואע"ג דחולו של מועד נקרא מקרא קדש. אפילו הכי לא ניבריך המבדיל בין קדש לקדש. שהרי הוא מותר במלאכת דבר האבד. ת'.
